הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (8)
הבוקר תחת חופת העצים הצפופה של שמורת מִילְבּוּיְז (Millbuies) היה אידילי להפליא, ואפילו הופעתו המדאיגה של האיש במעלה הגבעה לא הצליחה לגרום לנו להזדרז יותר מידי. במקום זה הבטנו זה אחד על השני במשיכת כתפיים, מתכוננים למבוכה, ועקבנו אחרי האיש בעודו צועד במורד השביל התלול.
לבסוף הבחנו שהוא אינו לובש מדי פקח שמורה, ואין באמתחתו נזיפה חמורת סבר. במקום זה התברר שמדובר בטיפוס מאיים קצת פחות — להלן: איש עם כלב. הלה הסתפק בלברך אותנו בבוקר טוב בזמן שהמשיך לפסוע לעבר הקצה השני של חלקת היער. שם הוא והכלב טיפסו על גרם מדרגות — שכלל לא הבחנו בו קודם — ונעלמו מן העין.
לאחר שקיפלנו את המחנה ופנינו לצאת מן היער, העפנו מבט נוסף אל עבר אותו גרם מדרגות וגילינו למבוכתנו שהוא מוביל — במרחק כמה מטרים — הישר אל הכביש הראשי. הסתבר שכאשר טיפסנו במעלה ואז במורד ההר בליל אמש עשינו למעשה סיבוב ארוך ומהולל, וקצת מיותר.
ניחא. משכנו בכתפינו ועלינו על הכביש דרומה (עדיין ה-A941) שחתך דרך העיירה הבלתי-ציורית רוֹתֵ'ס (Rothes), מקום מושבן של שתי מזקקות וויסקי שעל שתיהן פסחנו, אחת בכוונה רבה ואחת בטעות מצערת. מזקקת גְלֶן גְרָנְט (Glen Grant) מכילה בשטחה גנים מרהיבים ורחבי ידיים, אך מייצרת וויסקי איום ונורא, אז ויתרנו.
מזקקת גְלֶנְרוֹתֵ'ס (Glenrothes), לעומת זאת, מייצרת וויסקי נפלא — שעתיד היה להפוך לאחד החביבים עלי באיזור כולו — אך כשביקרנו שם עוד טרם תהינו על קנקנו, והמזקקה עצמה אינה פתוחה באופן רשמי למבקרים. אז המשכנו ללכת, לעת עתה עוד לא מודעים לפספוס המצער.
כמה צעדים משם הרימה את ראשה המפלצת שהיתה מועדת לשנות את תוכניות הטיול מקצה לקצה, במחציתו השנייה. בחירה עגומה מאוד של נעליים (צבאיות! אורתופדיות!) הובילה לכך שגם ההליכה הקלה יחסית התחילה לתת את אותותיה ברגלי הדואבות, וכשהתקרבנו לישוב הבא שעל הכביש — כבר לקראת ערב — עשינו החלטה מנהלית שלא לבלות את אותו לילה באוהל.
הכפר הציורי שהגענו אליו, במרחק כמה מילין מרות'ס, רכן מעל גבעה שעל נהר, ליד גשר ברזל נאה. טיפסנו במעלה הגבעה וכשהגענו אל שורת הבתים הראשונה, פנינו שמאלה וחיפשנו את הדלת הראשונה שמעליה שלט B&B.
צבעה היה ירוק, ונקשנו בה בעיניים מלאות תקווה.
כתיבת תגובה