הסקוטית היחידה שנהרגה באושוויץ

רשומה זו היא לרגל יום השואה הבינלאומי. בקרוב נחזור לשידורינו הרגילים והנעימים יותר.

זהו סיפור יוצא דופן, בין כל שאר הסיפורים יוצאי הדופן, של התקופה הנוראה ההיא. קטן, עצוב, נוגע ללב, ומהדהד לדורות. כיצד מצאה את עצמה מיסיונרית נוצרית מכפר קטנטן בסקוטלנד במחנה ההשמדה האיום מכולם? התשובה היא אנושית מאין כמותה — מכורח עקשנות ואהבה ללא תנאים, בלי כל הבדל דת וגזע.

מן הכפר בסקוטלנד

ג'יין היינינג נולדה בשנת 1897 בחוות לוׁכֵנְהֶד (Lochenhead Farm), בכפר דָנְסְקוׁר (Dunscore) שבמחוז דָמְפְרִיזְשַייר (Dumfriesshire) בדרום סקוטלנד. היא הייתה ילדתם החמישית של תומס היינינג, איכר במקצועו, ושל אשתו הראשונה ג'יין מת'יסון, שהייתה גם היא בתו של איכר.

היינינג גדלה לתוך הכנסייה הסקוטית הפרסביטרית, והתחנכה בבית הספר שבכפר הולדתה עד שזכתה במלגה לאקדמיה של דמפריז בשנת 1909. משם מצאה את דרכה אל המכללה המסחרית של גלזגו (Glasgow), ואז עבדה במשך עשור כמזכירה מומחית במפעל טוויה ענקי בפֶּייזְלִי (Paisely). היא חיה חיים טובים ונוחים, אך הרגישה כי היא רחוקה מלמלא את חובת חייה כנוצריה מאמינה.

בשנת 1932 נזדמנה מול עיניה של היינינג מודעה של הכנסייה הסקוטית שחיפשה אם בית עבור מעון הנערות בבית הספר של המיסיון הסקוטי בבודפשט. ההזדמנות לשרת כמיסיונרית משכה את היינינג להגיש את מועמדותה והיא התקבלה למשרה. לאחר השתלמות קצרה באדינבורו (Edinburgh), היא יצאה למשימתה החדשה בהונגריה.

המיסיון הסקוטי בבודפשט

המיסיון הסקוטי בבודפשט (Scottish Mission) הוקם בשנת 1841, כשמטרתו העיקרית להטיף ליהודי הונגריה במטרה להמירם לנצרות. המיסיון ייסד בית ספר בשנת 1846, בעזרת תרומות מיהודים שהמירו את דתם, ורוב תלמידיו באו ממשפחות יהודיות.

הקהילה היהודית בבודפשט הייתה מהמובילות באירופה, ויהודי הונגריה הרגישו יוצאי דופן בזכות מידת ההצלחה שהשיגו תוך התערות בכלכלה המקומית (מעל למחצית מהרופאים ועורכי הדין בעיר היו יהודים). אך כמובן שהחברה ההונגרית מעולם לא באמת קיבלה אותם לחיקה, והאנטישמיות שמתחת למרקם החברתי העדין עתידה הייתה להתפרץ בצורה איומה.

ועם זאת במשך שנים שמחו המשפחות היהודיות לשלוח את ילדיהן לבית הספר הסקוטי, הן מכיוון שרמת הלימוד בו הייתה גבוהה מאוד, והן בזכות אווירת הסובלנות המיוחדת ששררה בו. אמנם נלמדו בו תכנים דתיים נוצריים ויעודו היה מיסיונרי במובהק, אך תלמידות יהודיות קיבלו גם חינוך דתי יהודי, ולא חוו שום כפייה או אפלייה.

אוה הלר, תלמידה לשעבר, אמרה על בית הספר הסקוטי: "הכרת התודה על כך שהתייחסו אלי באופן שהרשה לי לשמור על כבודי היא עצומה. תחושת הכבוד, וכך שיכולתי לעשות מה שהייתי צריכה לעשות בגיל 14 נותנת למקום הזה משמעות מאוד מיוחדת."

היינינג עצמה, בתור אם בית, הייתה אחראית לכ-50 תלמידות מתוך 400 שלמדו בבית הספר, ורכשה במהרה שליטה בשפה ההונגרית. תפקידה העיקרי של ג'יין היה לדאוג לרווחת הבנות שהתגוררו במעונות בית הספר בזמן לימודיהן. הרחק מבית המשפחה, היא הייתה האם המחליפה שטיפלה בהן כאשר נפלו ונחבלו בזמן משחק, וניחמה אותן אם התעוררו מסיוט בלילה.

כשנה לאחר שהתחילה את עבודתה בבית הספר עלה היטלר לשלטון בגרמניה, וכמה שנים לאחר מכן, בשנת 1939, בעת ששהתה בחופשה בקורנוול שבאנגליה, פרצה מלחמת העולם השנייה. ג'יין מיהרה לחזור לבודפשט על מנת להשגיח על הילדות בתקופה המבהילה הזו.

מלחמה, יאוש והבטחה

במשך שנים אחדות לאחר פרוץ המלחמה, מסע הכיבוש הגרמני באירופה פסח במידת מה על הונגריה, מכיוון שהשלטון המקומי היה כה ידידותי כלפי הנאצים. האוטונומיה ההונגרית הובילה לכך שהיהודים בבודפשט היו מבודדים לזמן מה מהאיומות שבזוועות שפשטו בפולין וגרמניה, אך ההדרדרות במעמדם הייתה כדור שלג שהתגלגל לאיטו.

על אף תחושת היחודיות של יהודי בודפשט, האנטישמיות ההונגרית החלה לתת את אותותיה בבירור. יהודים שחיו בבודפשט במשך שנים ללא אזרחות נעצרו וגורשו, חלקם על רכבות למחנות הריכוז. בית הספר הסקוטי היה נקודת אור בודדה של סובלנות עבור ילדי היהודים, אך גם מנהליו ומוריו, כמו כל הזרים, נתקלו בקשיים הולכים וגוברים מצד הממשלה הלאומנית. ואמנם, כבר בשנת 1940 הורתה הכנסייה לג'יין לשוב לסקוטלנד, אך היא סרבה לעזוב את בנות המיסיון ככל שהתארכה המלחמה.

ב-19 למרץ 1944 צעדו חיילים גרמנים לתוך בודפשט, והנאצים נטלו על עצמם את השלטון בפועל. בתוך ימים ספורים, חנויות יהודיות נסגרו לחלוטין, יהודים הוגבלו לביתם והחל להיגזל מהם רכושם שלב אחר שלב. האשלייה כאילו הדברים עלולים עוד לשוב לקדמותם התערערה והחלה להתחלף בפחד קיומי וייאוש.

הייתה זו ג'יין שתפרה על בגדי הילדות את הטלאי הצהוב שעמו הוכרחו ללכת לבית הספר, ונוכח חששותיהן של המשפחות היהודיות, היא כתבה מכתבים להוריהן בהם הבטיחה מפורשות שלא תעזוב אותן. הכנסייה הסקוטית, מצידה, הפצירה בה במכתב אחר מכתב לשוב למולדתה, אך היא סרבה. היא כתבה חזרה, "אם הילדות האלו הזדקקו לי בימי האור, כמה עוד תזדקקנה לי בימי החושך הללו?"

"לי היו אפשרויות מועטות. לה היו כל האפשרויות כולן. לעזוב את הונגריה, לשמור על עצמה, והיא בחרה שלא."

— אוה הלר, תלמידה לשעבר

מחירה של מסירות

ג'יין קיימה את הבטחתה להישאר עם הילדות ככל שתוכל, עד שבאפריל 1944 נעצרה על ידי הגסטפו ונכלאה בבודפשט בכלא פואוצה. לפי מסמכי הגסטפו, היא הואשמה בכך ש-"עבדה בקרב היהודים" , ש-"בכתה כשראתה את הילדות הולכות לכיתה כשלבגדיהן טלאי צהוב" וש-"פיטרה את סוכנת הבית שלה, שהייתה ארית." כמו כן הואשמה בכך שהאזינה לשידורי ה-BBC, שקיבלה לביתה אורחים בריטיים, וההאשמה החריפה ביותר — שהייתה פעילה בפוליטיקה.

היא הודתה באשמה בכל הסעיפים מלבד בכך שעסקה בפעילות פוליטית, עובדה אותה הכחישה במרץ בחקירותיה.

"היא לא הייתה מסוגלת לתפוס את הרשע בתוכו היא פעלה. זה פשוט לא היה ביכולתה להבין את מה שעמד מולה. היא חיה בעולם אחר. עולם מתורבת, הגיוני וסביר, שבו אנשים לא הרגו אחד את השני בלי שום סיבה."

— אנט לנטוס, תלמידה לשעבר

במאי 1944 נשלחה ג'יין ממחנה המעצר בקישטרצ'ה לפולין, בתוך רכבת בה נדחסו אלפי יהודים שבדרכם להשמדה יחד עם אחרים שהנאצים ביקשו להיפטר מהם. בהגיעה לאושוויץ, בתור אסירה פוליטית, היא לא עברה סלקציה, אך כנראה שנשלחה למחנה הנשים, שם עברה במקלחות החיטוי לפני שגולח ראשה וקועקע על ידה המספר 79467.

יצוע הקש שלה היה ממוקם בבלוק 9 של המחנה.

"אני לא חושבת שהיא הבינה את האכזריות של הגרמנים, את זה שיקחו אותה, כאזרחית סקוטית, לאושוויץ ויקעקו אותה ויהרגו אותה."

— קטלין פקרד, תלמידה לשעבר

ג'יין הייתה אישה נקייה ומוקפדת, ויש הסבורים שהיו אלה התנאים הסניטריים והאוכל של המחנה שהביאו אותה לכדי מחלה, וכמובן שגם עבודת הפרך במחנה הכפייה. כאסירה פוליטית, היא יכלה להתכתב עם קרובים ושלחה מספר גלויות בזמן שהותה במחנה, שברובן ביקשה שישלחו מזון. היא לא סיפרה הרבה על התנאים במחנה, אך ניכר היה שאינה מצפה לשרוד.

הגלויה האחרונה ששלחה ג'יין לחבריה בסקוטלנד, ב-15 ליולי 1944, נחתמה במילים: "אין הרבה על מה לדווח מכאן, בדרך לגן עדן."

יומיים לאחר מכן נפטרה ג'יין היינינג באושוויץ. היא הייתה בת 47 במותה.

סיבת המוות הרשמית צויינה כ-"תשישות כתוצאה מדלקת מעיים", אך יש הסבורים שנרצחה בתאי הגזים ב-16 לאוגוסט. כך או כך, גופתה נשרפה ונוספה לערימות האפר יחד עם שאר נרצחי המחנה.

"ג'יין היינינג הייתה אור שזרח באפלה. בתוך כל השנאה והזוועות של מלחמת העולם השנייה ושל השואה, שיצרה אווירה של אימה בעולם, היא נתנה אהבה לכולם וכל מי שהיה עמה בקשר."

 — אנט לנטוס, תלמידה לשעבר

גל עד על שמה של ג'יין היינינג עומד כיום בסקוטלנד בין כנסיית דנסקור (Dunscore Kirk) לבית הקברות של הכפר בו גדלה, כמו גם לוחית זיכרון בכנסייה עצמה. כמו כן, שתי לוחיות זיכרון עם שמה תלויות במיסיון הסקוטי בבודפשט.

בשנת 2010, עיריית בודפשט שינתה את שמו של הכביש הראשי שעל גדות הנהר פשט, בין גשר השלשלאות לגשר אליזבט, על שמה של ג'יין היינינג (Jane Haining rakpart).

היא הסקוטית היחידה שנמנית עם חסידי אומות העולם, והוכרה על ידי יד ושם בשנת 1997.

"אני חושבת על האישה הקטנה הזו שסרבה לעזוב את הונגריה וסרבה לעזוב את הילדות היהודיות שלה. החוב הוא עצום. החוב הוא מעבר לג'יין, הוא גם למדינה שהולידה את ג'יין, ולתרבות שהולידה את ג'יין."

— אוה הלר, תלמידה לשעבר

רשומה זו קרובה לליבי מסיבות משפחתיות. אבי נולד בבודפשט לאחר המלחמה, ואילו סבי, שלימים יכתוב ספרים על ההיסטוריה של יהדות הונגריה, היה בה מורה בתיכון, וכך גם סבתי. כמה מקרובי משפחתי נספו באושוויץ, וכמה מהם חמקו מאותו גורל בזכות מזל וחסד.

מקורם של רבים מהחומרים ברשומה זו הוא מסרט תיעודי קצר של ה-BBC בשם Jane Haining: The Scot Who Died in Auschwitz.