הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (1)
קיבלתי כמה עקיצות חביבות ממקורביי על כך שהשקתי את הבלוג בטון מעט ממלכתי. ניסיתי לתרץ בכך שאני מחכה לסיים עם כמה מהדברים ה-"יבשים" לפני שאתבל בלהגים נוסטלגיים, אבל הם ממש לא קנו את זה. אז ניקח הפסקה קצרה מסקירת הרוחב שלנו ואתחיל לספר כיצד הגעתי לסקוטלנד לראשונה.
זה היה בסתיו של שנת 2006. ספטמבר. אני הייתי בקצה המעיק של תקופה די שוחקת בעבודה, ובמקביל חבר יקר שלי סיים בדיוק צו 8 במסגרת מלחמת לבנון השנייה. אחרי כמה שבועות של פעילות הוא ירד לבסוף מהגולן, אפוף אבק ולאות, ובפיו מסר ברור בגרון ניחר — "חופשה, עכשיו!"
שביל הוויסקי (Malt Whisky Trail)
עוד לפני כן דיברנו על רעיון קצת משוגע של לעשות — בהליכה — את שביל הוויסקי (Malt Whisky Trail) בסקוטלנד. מהו שביל הוויסקי? זה נתיב דמיוני שהמציאה תעשיית התיירות הסקוטית, משיקולים שיווקיים כמובן, שמחבר — על המפה בלבד — בין שבע מזקקות פעילות ואחת היסטורית באיזור סְפֶייסָייד (Speyside) של הרמה הדרומית (Southern Highlands).
איזור ספייסייד, הסובב את הנהר הארוך והחשוב סְפֶיי (River Spey), מפורסם בזכות כך שהוא בעל הצפיפות הגבוהה ביותר בעולם של מזקקות וויסקי לקילומטר רבוע. אלה שנמצאות לאורכו של שביל הוויסקי הן רק מדגם סמלי — נכון לכתיבה זו, יש מעל לחמישים (!) באיזור כולו — שקשה לנהוג בו מבלי להיתקל בשלט המוביל לכיוון מזקקה זו או אחרת.
האתרים שלאורכו של שביל הוויסקי הם:
- מזקקת בֵנְרוֹמַך (Benromach), שבסמוך לעיירה פוֹרֵס (Forres).
- מזקקת דאלאס דוּ (Dallas Dhu) ההיסטורית, שנסגרה ומשמשת כיום כסוג של מוזיאון.
- מזקקת גלן מוֹריי (Glen Moray), שבעיירה אֶלְגין (Elgin).
- מזקקת גלן גְרָנְט (Glen Grant), שבעיירה רוֹתֶ'ס (Rothes).
- מזקקת קארְדוּ (Cardhu).
- מזקקת גלנליבֵט (The Glenlivet).
- מזקקת סְטְראתְ'אָיילַה (Strathisla), שבעיירה קית' (Keith).
- חבתניית ספייסייד (Speyside Cooperage), שמייצרת חביות בהן מיישנים וויסקי.
על מאפייני הוויסקי הנפלא שמזוקק בספייסייד, ועל וויסקי בכלל, אכתוב בפעם אחרת. לעת עתה אציין שמזקקות מהוות בסקוטלנד נקודות ציון מועילות להפליא לתכנון טיול, ועובדה זו גם עזרה לנו מאוד לנווט את דרכנו כשהחלטנו לבסוף לקום ולנסוע.
צידה לדרך וכיוונים כלליים
למותר לציין שהחלטתי להרים את הכפפה המאובקת שנזרקה אליי, והחלטה זו השאירה לנו כמה ימים כדי להצטייד למה שנסתמן כמסע תרמילאות לכל דבר, מכיוון שעל מנת להוזיל עלויות החלטנו גם שנוותר על לינה בצימרים (B&B). במקום זה התוכנית הייתה לבלות את לילותינו בחיק הטבע, בחסות מדיניות הגישה החופשית למטיילים של סקוטלנד, שלגביה אכתוב בהמשך.
חוויית ההליכה הייתה כמובן בלב העניין, ועם זאת לא ממש ידענו לשער באופן מדוייק את המרחקים — הרי המסלול של שביל הוויסקי נבנה לטובת תיירים המשוטטים להנאתם ברכב על כבישיה המצויינים של סקוטלנד. לכן גם לא טרחנו לתכנן את המסלול מעבר ליומיים הראשונים, שהיו עתידים להתרכז סביב הכביש המרכזי העובר באיזור, ה-A941.
במקום זה, השקענו את מרצנו בביקור בחנויות מטיילים, ובבירור קדחתני מול כל חברינו לגבי מי יש לו ציוד קמפינג שמעלה אבק באיזה ארון. וכך, לאחר כמה ימים של היערכות לוגיסטית, מצויידים במפות (מנייר!) תרמילי מטיילים אדירי מימדים, אוהל גדול שמחולק ביניהם, שקי שינה ומזרנים דקיקים — וללא תוכניות מפורטות — עלינו על מטוס של אייר פראנס לכיוון סקוטלנד.
זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הבא אפשר לקרוא כאן.
כתיבת תגובה